הספרים שלי

הספר הראשון "פשוט בשבילך" יצא לאור ב2012 . הספר כולל בעיקר שירים [בגובה העיניים, אך בהחלט מהדהדים ולפעמים מרגשים, כך אני למד מתגובות הקוראים] וצילומים שמרביתם בצבע וחלקם בשחור לבן. הספר שיצא בכריכה קשה וצבעונית נמכר כבר במאות עותקים ומוצע כעת לקוראי הבלוג במחיר חיסול עודפים של 15 שח בלבד [מחירו 78 שח] לאיסוף עצמי בראשל"צ או בתוספת של 10 שח למשלוח בדואר בארץ.

0 (3)

הספר השני "דרך מילים ועדשה"  יצא לאור לקראת ראש השנה 2018 . הספר כולל 224 עמודים רווי בצילומים מיוחדים וחלקם מרגשים,שירים ואפילו סיפור לילדים.
כל מה שתיארתי לרבות השירים, הפרוזה, נשאיר כהפתעה לקוראי הספר "דרך מילים ועדשה".

להזמנות נא פנו טלפונית 03-9410088 או דרך הצור קשר.

 

זהו ההקדמה התארכה מעט, אז ברשותכם נפנה לשירים :

DSC_0361__ (Large)

 

המנגינה

לפעמים אני שומע את שאון הרחוב,

המולה שאינה נחה לרגע,

מכוניות טסות, נצמדות,

במין תזמון מושלם מרחפות,

כמו להקת דגים בימים,

כגוף אחד, מבצעות את כל הסיבובים.

והשאון לא פוסק, הוא מהדהד בעוצמה

ואתה מחפש, איזו פינה שקטה.

 

לפעמים אני שומע את קולו של השקט,

השקט שעולה מן האד,

פה ושם צפור מצייצת,

אבל על הכול שורה השקט.

שקט שעוטף, שמרגיע בתחילה,

ואוטם בהמשך, ואתה מחפש את היציאה.

 

לפעמים אני שומע רעשי רקע ,הולמים,

מנסה להתרכז, אך הם ממשיכים ודופקים.

לכו, אני אומר, לא רוצה יותר,

אך הם בשלהם והרעש ברקע, חוזר.

 

לעיתים נדירות אני שומע מנגינה,

לפעמים בחיבוק של הילד,

לפעמים איתך במיטה.

לפעמים כשסתם משהו יפה נגלה,

ולפעמים כשהתרגשתי עד כדי דמעה.

 

אני מאוד אוהב, את אותה מנגינה נדירה,

היא כל כך נעימה, עושה לי טוב בנשמה,

מעביר בזכותה,

את כל רעשי השגרה.

DSC_1010__ (Custom)

 

חיוך

חיוך יפה, מאיר, ביישני, מעט מופתע,

קמטים באזור העיניים עם הרבה הבעה,

צוואר ארוך, עטור תכשיט עם אופי – לא יקר,

שיער שגולש חופשי, נע בחינניות ונראה נהדר,

עיניים נעימות שמסתכלות עלי וחוזרות מהר מדי

ואולי רוצות הן להתעכב, לספוג אותי לתוכן,

ואולי לרכז המבט, להמשיך בגישה,

ליצור לדקה, אווירה של חופשה ומשיכה,

סתם ככה, ליד הסופר, על המדרכה,

גבר…. אישה…. מבט…..

אנרגיה זורמת, עוברת, מציתה,

לפני שבאה ה"נורמה", מתערבת ומכבה…

 

כנראה שאין סיכוי, למחשבה פתוחה,

לרגש בריא, טבעי, שעושה לי נפלא.

הנה גם היא, התכנסה לעצמה,

מלהגת, מרוכזת שוב בעומדת מולה

ואני ממשיך בשגרה, כאילו כלום לא קרה,

אבל….אולי…. אתם יודעים…..הלוואי…..

DSC_0046__

בית קפה

בית קפה ללא לוגו, בערבו של יום,

זוג צעיר מתיישב, אין בעיה של מקום.

את ידה הניחה על ברכו

והוא חפן את ידה השנייה בכף ידו,

יושבים צמודים, עיניהם נפגשות,

שותים כבדרך אגב,

כי אי אפשר שם, עוד דברים לעשות.

 

ממולם, זוג מבוגר יושב לו בנחת,

מעיינים בתפריט, משתהים, שואלים,

זה הופך לכמעט פרויקט, עד שהם מזמינים.

שניהם שוקעים בשתיקה עמוקה,

הוא מזיז את המפתחות,

היא מותחת שמלתה,

מגניבים מבט, לעבר הזוג הצעיר,

ואולי רוצים לפלוט אנחה,

מה הם רוצים להגיד להם..מה?

 

לעבר הפינה הרחוקה בקפה,

פוסעת אישה, כבר לא צעירה

עטופה במעילה,  מזמינה

ופותחת לה ספר קריאה.

שקועה בספרה, לכאורה,

אבל מכירה שם, כל שורה.

מידי פעם מרימה מבטה,

לעבר הזוג המבוגר ממולה,

ואולי רוצה לפלוט אנחה קטנה,

מה היא רוצה להגיד להם.. מה?

 

בכניסה לבית הקפה עומד לו קבצן,

בגדיו בלויים, אניצי שערו, פרא גדלים,

כמו מתלים של שרוכים לבנים.

מושיט את ידו, ממלמל הברות,

מתעכב במבטו על האישה,

אתם לא שומעים את האנחה-

מה הוא רוצה להגיד לה…מה?

 

במדרכה ליד הקפה,

תאילנדית מסיעה עגלה,

ובה אדם נכה.

הוא מסתכל על הקבצן ,שהסתובב והלך,

הוא השפיל מבטו ובתוכו נאנח,

גם התאילנדית לא מבינה,

מה הוא רצה להגיד לו…מה.

2014-08-15_121015

מקומות

יש מקומות שמרגישים לי התחברות,

יש מקומות שמרגישים לי שייכות,

יש מקומות שמהם העין לא שבעה

ויש כאלה, שהקיבה מתהפכת בקרבה.

יש מקומות שעושים לי אנחת רווחה

ויש מקומות של פליאה עמוקה.

כל אחד מחפש את המקום שלו

מקום שבו הוא רוצה,

להתכנס ולנוח בתוכו .

 

והיכן המקום שלי?האם הוא ברחוב?

או אולי בשדה הצהוב?,

בים הכחול, ביער הירוק,

או אולי בכלל בירח האפור והרחוק .

 

קשה לי לבחור, יש הרבה אילוצים

ובינתיים נעשה לי קצת קר מבפנים,

אבל כשאגיע ואמצא, בוודאות אז אדע,

כי הכול מסביב יפשיר ויתבהר

והאביב בתוכי, יסרב להיגמר.

DSC_0080_ (Large)

בשולי החברה

ערב ירד וסתם יצאתי להליכה,

ראיתי אותו שרוע, נתמך על עמוד בקצה המדרכה.

עיניו מזוגגות, פניו הכהות כמו קפואות.

מכנסיו בלויות וידיו מעט רועדות,

בקבוק ריק, של וודקה זולה לצידו,

ומדי פעם, עובר טיק עצבני בלחיו.

אתה צריך משהו, שאלתי

והוא הסב את מבטו, במהרה,

ושוב חזר לבהות, בנקודה לא ברורה.

 

המשכתי ללכת, כאילו אין לי ברירה,

הוא הרי לא שיתף פעולה

ואני יצאתי לסתם הליכה,

אבל כשחזרתי, הוא כבר לא היה

ונצבט לי הלב, כי כשלתי בנתינת עזרה.

 

מי יודע איזה, חיים קשים הוא עבר,

מי יודע איזה עתיד, יש לו כאן בנכר,

אנחנו בעצמנו כל כך "עסוקים",

לא מרימים את החוטם,

חוץ מאהלן ומה העניינים.

בסלון יושבים,מקטרים,מבקרים

אבל מהר מאוד, חוזרים לאותם עיסוקים.

 

להבא לא אוותר, המראה שלו אצלי מנקר,

כיום אני מתעכב, מסתכל לצדדים

ואפילו מתנדב פה ושם לפעמים,

אין ברירה , אנחנו אותם אנשים,

זה רק המקום, הזמן וחלוקת הקלפים,

שעושים אותנו, לכל כך שונים.

DSC_0011ממצ (Large)

הארה

כל כך הרבה ספרים קראת , שהראו לך את הדרך הנכונה

אז למה אצלך, יש דווקא, סמני שאלה והדרך עקלקלה,

 

כל כך הרבה מומחים פגשת, שהסבירו לך איך עוברים,

לנתיב המהיר, של חיים מאושרים ומלאים,

אבל אתה המשכת להלך בדרכים צדדיות, מדשדש ,

וגם נופל, לפעמים.

 

כל כך הרבה סיפורי הצלחה שמעת,

על אנשים באור הזרקורים

ואתה מחפש ונתקל, וחשוך לך לעיתים.

 

כל כך הרבה משפטים חכמים ,

שיננת ואותם רצית לשבץ ברגעים הנכונים,

אך כשהיא עמדה במפתן הדלת,

נשארת שוב ללא מילים.

 

ובבוקר…ובבוקר כבר זרחה השמש,

והיא התמתחה לצידך והיה לה חיוך מושלם,

ובשפתיים טעם של דובדבן, הכי מתוק בעולם.

 

ולא חיפשת יותר דרך נכונה, או נתיב מהיר,

אפילו אור זרקורים ומשפטים חכמים,

נראו לך פתאום, ממש מיותרים.

 

ורצית רק דבר אחד, ממש קטן,

שזה יישאר ככה, כמו שזה,

בלי שינויים, בלי שיפורים,

בלי תיאורים נמלצים.

 

פשוט ככה- אתה והיא ,

מתעוררים, מחייכים, מתחבקים,

וכל השאר, הא… את זה, נשאיר למומחים.

DSC_1807__ (Custom)

המסע לפסגה

מסתכל במראה ורואה בבואה,

הלו, האם באמת זה אני? זה אתה?

אתה שהיית בין השובבים בגברים,

אתה שרצית לחצות גאיות, עמקים,

להלך במדרון, לטפס על ההר,

להגיע לשיא – כאילו אין כבר מחר.

 

חושב על הדרך, על קשיים ,מכשולים,

על איך שעקפת אותם לא מעט פעמים,

עושה פה אתנחתא, מן סיכום שכזה,

מצב של ביניים, האם גם הוא משטה?

לא עוסק בספירה של חפצים וכספים,

יורד לעומק תחושות, לטיב יחסים,

לרובדי רגשות שעלי משפיעים,

וכן – רוצה להרים עוד אבנים .

לחפש מתחתן מהותם של דברים,

 

חושב ומהרהר, מעלה נשכחות,

ונזכר במה שרציתי להיות,

במה שהשגתי, ובמה שלא,

ולאן שהרחקתי ולאן שהלוואי עוד אבוא,

על מה שחלמתי ועל מה שהינו.

ועולות בי מחשבות ותחושות עלומות,

"רק תמשיך לחפש" – הן שבות אומרות,

ואני שואל- מה עם הדרך הסלולה?

זו שמובילה אותך לשיא, ממש לפסגה,

הרי חונכנו להיות , מכווני מטרה,

ולך אין כאן תשובה ממש מוכנה.

 

אולי, כי ראית את אותה הפסגה,

ואולי היא בכלל אינה עבירה,

ואולי הנוף משם ,מסחרר את הנשמה,

ואולי הדרך, היא הכי חשובה,

ופשוט להמשיך, מנקודה לנקודה,

 

ואולי…ואולי…ואין לי קביעה,

באמת שרציתי תשובה אחידה וברורה,

אבל היא איננה, אולי עוד תבוא,

אולי היא קיימת, ואולי בכלל לא ?.

אז מה עושים ? את החיפוש מפסיקים ?

ולאן מפה בכלל ממשיכים ?

 

לוקח לי עוד נשימה עמוקה ,

ומעיף עוד מבט, לתוך המראה,

זווית הקלסתר כבר לא כשהייתה,

אניצי השיער נזרעו באפור,

אבל בעיניים, בעיניים ,אני מזהה את אותו האור.

והזיק לא כבה, הוא בוער בעוצמה ,

ואני מניד את הראש ומחייך אל הדמות במראה ,

וביחד שנינו נמשיך במסע ,

ובכל יום נמצא, עוד פסגה חדשה.

DSC_0935מ (Large)

 

בולבול

יש ציפור קטנה, די כעורה,

שמוציאה מפיה סלסולי שירה,

רובה אפורה, שחורה, מעט דהויה,

חוץ מכתם צהוב בקדמת ביטנה.

אבל כשהיא בבוקר, מודיעה על תחילת הזריחה,

מתפשטת אצלי הרגשה נפלאה.

 

הטו אוזן לציפורים, הנמצאות בניכם

שמעו אותן בטבע, בערים, ברחובות,

הן מקננות, מסתגלות,

מנגינתן הופכת, למלודיה ערבה ללבבות.

כזו שרק חמימות ויופי נושאת בחובה,

ואין שום תג מחיר סמוי, הנקוב בצידה.

 

ותסתכלו טוב על הציפור ההיא-

היא כמעט כולה אפורה, שחורה דהויה,

אבל איזה ניגון היא מוציאה מתוכה.

כעת תסתכלו לימין ולשמאל,

המון אנשים עוברים, רובם אפורים,

דהויים לכאורה,

אבל גם בתוכם מתנגנת שירה,

מחפשת, כמהה למאזין שלה.

ותאזינו לצלילים

ותקשיבו למנגינה,

כי אולי עבורכם היא ממש נכתבה

ובתוכה תגלו פתאום אהבה.

וכשהיא פורשת כנפיים,

גם הדהויים הופכים, ליפים שבעתיים.

DSC_0184מצ (Large)

יופי נדיר

הולך לי במרינה, שבת ושמש צהריים,

לצידי משתרך לו ידידי, עם גלידה בידיים,

מקשקשים, מלהגים ופתאום בום – לפנים,

אני רואה אותה ממש, צועדת מלפנים,

אני מאט את צעדיי, מרים קצת את עיניי,

ממקד את מבטי, מסדיר נשימתי ,

זה לא דמיון- זה אמיתי,

היא נראית הכי טוב והיא מתקדמת למולי.

 

זו יצירה של יופי אנושי נדיר,

שרק חלום אותה יוכל להסביר.

יש לה רגלי איילה השזופות במידה,

קרסוליה ענוגות, רגליה יחפות,

זוג מכנסונים, עוטף גבעות מושלמות,

ובת קול פעמונים, מצחקקת לעתים קרובות.

שער חלק וגולש מסביב לפנים יפיפיות,

ומסתיים בחזה נשי הבנוי לתלפיות.

והעיניים שלה כחולות, כמו המצע אשר לסירות,

והמבט שלי סוקר אותה, עוד ועוד.

והעיניים כבר מצועפות ואני כבר כמעט בוהה,

מסובב את הצוואר, באופן די בוטה.

והיא תיכף עוברת, ואני רוצה שתאט,

תחכה, שאולי עוד אוכל לספוג

עוד משהו מהיופי הזה.

 

אבל היא נעלמת, בין עוד אנשים,

וגם קול הפעמונים, התחלף באוושת המונים,

ורחבת המרינה חוזרת להיות ,

עיסה דביקה, של המון אנשים

ורק אני כמו טמבל,

מהלך לי בין הדוכנים,

עם חיוך ענק,מרוח, שנדבק לי לפנים.

 

DSC_0015_

אמא ילדה

ראיתי אותה נערה צעירה,

מטיילת ברחוב עם תינוקה בעגלה.

היא פוסעת במשורה,

צעדיה מעט לא יציבים,

כשעקבי הסטליטו

את המדרכה פוגשים,

הסקיני היה מהודק כהלכה

ותיאר במדויק את קימורי גופה.

ידיה אחזו בעגלת התינוק

אך מבטה נע מסביב,

כאילו חיפש, משהוא אחר לראות.

 

מבחוץ נראה שאינה מיומנת

ואולי הסיטואציה עבורה ,מעט מוקדמת,

אולי חשבה איך זרע התשוקה, נבט בתוכה

והפך נערה שובבה, לאימא בעל כורחה.

כשהגיע הצלצול היא נעצרה,

חיוך רחב על פניה עלה,

היא הנהנה בראשה והפנתה צדודיתה.

כשלפתע התינוק בכה,

אבל היא המשיכה בשיחה

 

ואולי זה רק אני, שניזון מסטריאוטיפים ,

של עולם ישן ואיטי,

כאשר היום, הכל כל כך מהיר, מעודכן ותכליתי

ועוד תינוק גדל ומתפתח, לתוך העולם האמיתי,

כשנערה אישה יכולה לעשות כל בחירה ,

לגופה, תרתי משמע,

או שגם פה בתוך עולמה ,

מישהו החליט, מה נכון עבורה.

DSC_2524מ

ללא גבולות

הרוח היא מהות החופש והיא מנשבת לכיוונים שונים,

הגלים מתחילים בלב ים ומתנפצים בחופים אחרים,

הציפורים נודדות בין ארצות ויבשות,

מתמקמות חורפות ושוב ממריאות,

הנחלים חוצים אזורים ומדינות,

מבתרים במסלולם, קרקעות וגבולות.

החיות עוברות ממקום למקום,

לפי כיוון השמש, או אספקת המזון.

גם שרשרת הרים ארוכה,

מסתיימת היכן שהטבע רצה,

כך גם ימים ומדבריות,

משתרעים ללא תלות, בגחמות אנושיות.

 

רק האדם החכם מכול, טיפש למעשה,

מכל תת מין של ציפור,

לה אין גבולות מלאכותיים,

אין תקציבי ענק שלביטחון מוזרמים,

בטחון שבשמו חוצים בין אנשים,

שמים תוויות וחיים נגדעים….

 

למה צריך גבול שאין בו כניסה,

למה להשמיד קהילות שלמות,

עם מנטרה של קדושת האומה

ומי קדוש ממי ומי ראוי יותר,

למה אי אפשר אחרת להתנהל.

כמה שנים צריך לעבור,

עד שאת שנאת החינם מתוכנו נעקור.

 

תארו לכם עולם, עם פחות גיבורים,

שבו אנשים "סתם", חיים ועוזרים,

נהנים ומתפתחים, פשוט מבינים,

את קדושת החיים.
‭‮

DSC_0436_ (Custom)

ליהי

קם לי בבוקר משינה לא קצרה,

מודה לבורא על היופי, הנוף, וזריחת החמה,

מתמתח, יורד להכין לי שתייה,

בוחר באפשרות של שקית ירוקה,

סתם תה עם לימון ,בלי תוספת נוכחת,

לוגם השתייה, חמימה, לא רותחת,

מעלעל בעיתון, מרפרף תקצירים,

לא רוצה ממש לרדת לפרטי הפרטים,

לא אתן לשנות את היום, לפושר לדלוח,

ממשיך קצת לחשוב, קצת לבהות, כאילו לנוח,

 

ופתאום דלת חורקת,

קול טפיפת צעדים,

שאון ברז נפתח, מים זורמים,

ומייד היא נגלית, היפה בילדים,

בת כבר גדולה, מתחילה את יומה,

ואני בזוית מקבל נשיקה,

מחייך, מסתכל ומפנים התחושה,

לוקח שלוק של נשימה עמוקה,

מודה על הטוב,

ואח..איזה בוקר נפלא.

DSC_0676_ (Custom) (2)

 

הבל היופי

כולנו אוהבים לגעת ולחוש ביופי,

יופיו של הטבע מרגש ומאדיר,

יופיה של אישה צעירה, מהפנט ומסעיר.

אפילו מכוניות, בגדים, רהיטים וחפצים,

כולם מעוצבים, מחפשים להיות בעינינו יפים.

אבל מה קורה איתנו, כשאנחנו גדלים ? .

מתבגרים, מזדקנים,משמינים, מתקמטים,

מתקרחים וכל שאר "מרעין בישין"

אז נכון שאשתך הצנומה –כבר מזמן איננה ,דקת גזרה

ואצל חברתה הגרומה,

החיוך הזוהר, הפך למין עווית עקומה,

אבל בוא הנה, מה איתך? אתה נשארת כבראשונה,

או שיש לך גם בעיות ראייה?

את הכרס הזו תחליף בספריה,

או אולי תתקין פילטר "אנטי גיל" במראה.

הרי עוד לא נמצאה התרופה,

שתצעיר אותנו לפי שנתון ומידה.

כן אפשר לעכב,לשפץ,לשפר,

אבל את נזקי הגיל, אפשר רק למזער.

 

אז כדאי שתשמעו ללב ופחות לעיניים,

כי יופי פנימי, הוא לא מס שפתיים.

הוא מה שקובע, הוא מה שנשאר,

כשהבל היופי החיצוני,

מפנה מקומו …ונגמר.

DSC_2579מצ (Large)

 

שיר הכפכפים

תמיד כותבים על דברים גדולים,חשובים,

ואני הפעם חשבתי לכתוב ,

תתפלאו-סתם על זוג כפכפים.

 

כפכפים ששורדים, כל כך הרבה שנים,

ואל תטעו: אני רחוק מאותם קמצנים,

מסתכל עליהם ישנים, מרופטים,

קבלו את צורת הרגל, בחלוף השנים,

העור שלהם מחורץ, יש בו גם חתכים,

ואפילו הריח ….,טוב ,אתם כבר לבד ,מבינים,

אבל כל פעם שכואבת לי הרגל ,מאיזה מותג על יוקרתי,

או הברך זועקת :" הלו, הספורט הזה ,כבר לא בשבילי",

אני חוזר אליהן, מחליק לתוכן,

מרגיש נעים כמו בבית החם.

הסוליה שלהן גמישה ומרופטת,

אבל אצלי בגוף, ההרגשה הטובה כבר מתפשטת,

 

סתם זוג כפכפים, שעבורי הם בול מתאימים,

ולמרות ההבטחה מהפתיחה, עולה בי מחשבה,

שאולי כתבתי גם על עוד תופעה.

 

DSC_0035__ (Custom)

 

תינוק חדש

בשעה טובה,תינוק חדש נולד.

הוא כל כך זערורי וקטנטן,

לא יודע שהעולם, גם עבורו ניתן.

העולם יחפש אותו, הולך בעקבות החלום,

אך הוא מחפש כעת את פיטמת אימו

ותיכף ילך לו לישון,

 

אם תושיט לו אצבע משלך,

יכרוך מסביבה את ידו הקטנה.

אך האם יפרוש כנפיים כשיגדל,

או יצטנף במקומו כעוד גוזל מגודל,

האם ידאה מעל יבשות,

האם יגשר בין צרות לתקוות,

אולי ידביר מחלות,

אולי ימנע מלחמות,

ואולי סתם, יעשה קצת צרות,

 

אבל כעת, אתה מביט בו ונפעם

ואימו הכי מאושרת בעולם

והיא מוחה דמעה ומחייכת במבוכה ,

ואתה…., אתה לא יודע את נפשך.

2014-08-17_225923

צעיר לנצח

הוא הולך לאיטו לאורך השדרה,

הילוכו מתנדנד, נעזר במקל הליכה,

גבו שחוח, פניו לאות,

אצבעות ידיו קפוצות וסגורות.

עורו צפוד, מכוסה בכתמים,

וורידיו כחולים, חלקם מאוד בולטים.

הוא מתקרב לספסל בפינה,

נאחז ומתיישב לאיטו,תוך שחרור אנחה.

 

מסביבו רצים, משחקים ילדים,

גם נשים מדברות, עוברות לפרקים,

בחור עם כלב, חלף למולו,

ואפילו הכלב, כמעט ורחרח את רגלו.

כן, אף אחד אותו, ממש לא סופר ,

הוא כמו דמות שקופה, מאוויר לא יותר.

הוא קרא פעם, על אסקימוסים מבוגרים,

שפשוט יוצאים בסופת שלגים וממנה לא שבים.

אבל הוא- רק יצא לגינה הציבורית,

לספוג קצת שמש מבחוץ, לקרירות של גופו

ונחשולי מחשבות, שוטפים את מוחו.

 

נזכר בימים אחרים,רחוקים,

בחיבוקים של ילדים, נכדים (ואולי גם נינים)

באהבה, בעסקים, במשובות נעורים

ופתאום הוא זז, נאנק מכאביו,

ונזכר איך פעם נשים נאנקו, מתחתיו.

 

אבל זה היה פעם, מזמן,

כעת הוא בזהירות מדדה,

נשען על מקלו, בדרך לביתו.

ואולי בדרך, איזה כדור יתגלגל,

ואולי זוג עיניים על שלו יינעל.

ואפילו הוא מעז לחלום ,

על חיוך שיישלח לעברו

או איזו מילה אקראית ,שתאמר לזכותו.

 

אבל זה לא קורה, ותיכף הוא יגיע לביתו,

לקירות ולחפצים שאיתו,

לתמונות שעל השידה והקיר ,בהן גם היום,

הוא נשאר כמו אז, מרשים וצעיר.

DSCל_0379בלמ (Large)

ילד קטן

זה מתחיל בחיוך של ילד קטן,

עם עיניים בורקות וגומות נפערות.

כמה יופי וחן, חום ותום ומשובה,

וליבך מתמלא בהמון אהבה,

ואולי אצלו, זה יהיה אחרת ,שונה ,

אולי התמימות תשפיע והטוב ימוצה..

 

אתה מניח ידך, על לחיו החלקה,

כמה רך ונעים, איזו הרגשה נפלאה.

ילד קטן, כל הטוב הצרוף,

הנה פה הוא זוחל, ושם הוא כבר קם,

מתנדנד, מתהלך, כמו נוגע בים,

ים של אושר, ים של תום ושל חום,

של רצון לשחק וגם קצת לחבק,

ילד קטן שמתחכך ואוחז,

נהרה על פניו, חיוך על שפתיו,

ואתה מסתכל בו ורואה,

זו תמצית ,יופיו של עולם ,

שרחוק מאוד, מלהיות מושלם.

 

אז איפה טעינו, אנחנו הגדולים

ולמה כולנו ,כל כך מהר משתנים,

אבל הוא בשלו , בברכך נאחז,

ידיו ממוללות את שולי המכנס,

ועיניו מבקשות , נו כבר חבר,

בוא נשחק, מתי תתעורר,

ואתה מגרש ההרהור, ואליו מסתכל,

ענייך מחייכות ואתה מתכופף ופועל,

משתלבות הידיים,מישר גב וכתפיים,

ואת הילד אתה מניף באחת ורסיסי צחוקו,

מדביקים אותך מייד,

ושניכם כל כך נהנים, מאושרים ,מרגישים,

את הרגע הזה תזכור לכל החיים.

 

אתה מביט למרומים,

ולבך ממלמל תודה

וילד קטן מחייך במבוכה ….

 2013-11-04_212044

תפילה

מבקש שוב להרגיש חזק ובריא

להמשיך להיות נאהב ואבהי

לחוש יותר את השלווה בעורקים,

את חום האהבה הממיס משקעים.

 

מבקש להכיר את כל יפי הבריאה,

את מארג החיים בין זריחה לשקיעה,

מבקש לראות את הטוב שדוחק את הרע,

את ניצחון הרוח, על תאוות השררה.

רוצה לדעת כשצריך, למתן כעסי

ובמקום זאת לצחוק בעיקר על עצמי,

רוצה ללמוד עוד המון דברים חדשים,

להקשיב עם לב פתוח לעומקם של דברים

ויש עוד דברים אישיים, לכל אחד וגם לי,

מבקש, מייחל,

אנא אלי.