על הפערים והעוני המובנה בישראל, או : אף פעם לא הייתי מחסידיו של עמיר פרץ ולמה כנראה שטעיתי.

מה שקורה מהבחינה הכלכלית אצל חלק מהותי מאזרחי המדינה, הוא בלתי נתפס בחברה מערבית מתוקנת. האפשרות לקניית דירה, ללא השתעבדות למשכנתא ענקית , הופכת להיות אצל מרבית המשפחות צעירות, לבלתי מושגת ולכך אני מקדיש כתבה נפרדת ורחבה במדור: נושאים מעבר לשוטף, בעדכון הבא.
היום אני מבקש להתרכז במנהיגות שכנראה אטומה לקשיים הכלכליים, של הרבה מאוד משפחות [וגם ביחידים לאחר שירות צבאי\לאומי בדרך כלל] הגרות בשכירות, כאשר 2 בני הזוג עובדים במשרות סבירות פלוס ולמרות זאת, הם אינן מסוגלות לספק את צורכי הילדים\המשפחה באופן ראוי.
שורש הבעיה נעוץ בשחיקת חלקן היחסי של המשכורות, למול עליה דרסטית בעלויות הדיור בפרט ועלויות המחיה השוטפות הנוספות.
בנוסף לכך, גם כל מערך קצבאות הילדים קוצץ באופן דרסטי. בהשוואה לאירופה הקצבאות נמוכות אצלנו, בין פי 2 ליותר מפי 5. [ כ-29 יורו לילד בישראל מול כ- 165 יורו בגרמניה ובאירלנד ובנוסף עלות המזון שם זולה יותר ]. גם במונחים של תוצר לנפש, הקצבה בישראל היא כחצי מהמקובל באירופה.
אז נכון, היו פוליטיקאים חרדים שדחפו את נושא הקצבאות כתמיכה בקהל שלהם, אבל נראה שפה שפכו את המים עם התינוק. למה אי אפשר להגדיל קצבאות לאוכלוסיות נזקקות ולהוריד הקצבאות לשכבות מבוססות ?

גם קצבת האבטלה בישראל, על כל סייגיה, הינה הנמוכה ביותר מכל מדינות אירופה וארה"ב.
בנוסף גם הפנסיה הסוציאלית לקשישים הינה הנמוכה ביותר במושגי תוצר לנפש ממדינות אירופה וארה"ב. בישראל של היום, לכ- 45% מהאוכלוסיה המבוגרת של בני 60 ומעלה, אין כלל פנסיה.
נחזור ברשותכם לכותרת, איך כל זה קשור לעמיר פרץ . אז אחרי שצחקנו על זה שהביט מעט דרך משקפת אטומה ואחרי שהתנצלנו וברכנו על זה ,שהוא דחף את נושא פיתוח "כיפת ברזל" כשמרבית המומחים התנגדו למהלך. אנחנו מגיעים דרכו למרבית נבחרי הציבור המהותיים שלנו, שאיך לומר, רובם הגדול "מרופד כספית" .
לא נראה לי טבעי, שראש ממשלה או שר שמרופד היטב כספית, יביא מרצונו לרפורמות שיביאו דיור זול לצעירים, או מערכת סוציאלית תומכת, אשר תאפשר חיים קצת יותר טובים למשפחות, שאינן מאוגדות ואשר חטאן היחיד נובע מכך, שאין להם זמן לצאת להפגנות ממושכות, כי הם עוסקים בהישרדות כלכלית יום יומית.
לא צריך להיות גאון, כדי להבין שהפערים פה הם בלתי נסבלים. מצד אחד מספר משפחות
המרכזות הון עצום ומקושרות זמן רב לעטיני השלטון, אליהם הצטרפו בשנים האחרונות, גם כמה צעירים מוכשרים [חלק לא מועט מתוכם יוצאי יחידה 8200], המבצעים אקזיטים של עשרות ומאות מיליונים,אבל מבחינה כמותית, מדובר באחוז זניח.
בישראל קיימים פערים עצומים, בין השכבה המצומצמת של בעלי הון וותיקים וחדשים, לבין מרביתה של האוכלוסיה. פערים אלו חורצים בחברה שלנו ומחלישים אותה ועד שלא יקום מנהיג פוליטי שזוכר את קשיי הקיום מביתו [ראה עמיר פרץ לשם המחשה] , או מנהיג אחר שיעמוד מול עמדה ברורה וחד משמעית של מרבית העם, ולפני שהוא מאבד את כסאו יבין שצריך שינוי רדיקלי לטובת האזרחים, יימשכו הדיבורים שהורגלנו אליהם בשנים האחרונות.
ככל שאותם דיבורים [הכוללים גם הקמת ועדות דמה, שאינן משנות דבר] נמשכים ללא שום שינוי מעשי, כך יהדהד יותר אותו "הפיצוץ" כשיגיע [ והוא יגיע, גם אם יתמהמה] ויעשה את השינוי המבני המתבקש , כדי שכולנו נחייה בחברה יותר צודקת ויותר שיויונית.

על ערכים ומוסר בעידן החדש
מבלי להיכנס לחריצת דין, אני מניח שכל מי שראה את התמונות של אביו של הזמר, החובק ילדות במחשוף לפני או אחרי מסיבת "קריוקי" מבין שנחצו כל הגבולות .
עם זאת אנחנו רואים ברחוב סביבנו ילדות [ואל תפגעו לנו באינטליגנציה, הן ילדות]
המתלבשות , מתאפרות ומתנהגות בגיל 10-15 כאילו הן בעשור השלישי "הזוהר" של חייהם.
מה זה כל הפסטיבלים של "בת-מיצווש" הכוללים סדנאות של ציפורניים מלאכותיות , תוספות שיער, מכוני יופי, לימוזינות במשפחות קשות יום, מה זה כל "הבוקים" כאילו כל ילדה ,היא העתק משוכפל, של כוכבת פופ בוגרת. אין פלא שרבבות של צעירים מגיעים לכל ריאליטי והחלום הוא להיות דוגמנית\שחקנית\זמרת והינו משתנה , בהתאם לתוכנית אליה מתקיימים האודישנים.
בעידן שבו הסלבס הם נותני הטון, בעידן שמקדש את החיצוניות, בעידן של פייסבוק, טיווטר ורשתות חברתיות, אשר מתנסחות בקיצור ובאופן שטחי, כאשר צריך הרבה חשיפה והרבה לייקים, כדי להרגיש טוב ומקובל, לא פלא שאמות המידה השתבשו לחלוטין.
יכול להיות, שבאם ההורים [שקשה להם, כי הם במרוץ הישרדות כלכלי ] היו מוצאים יותר זמן איכות למשפחה, לחינוך ילדיהם,לחיבה אמיתית, מה שראינו השבוע, לא היה מגיע לממדים כאלה.

אפרופו תוכניות ריאליטי
אלו הפכו מזמן, באם נרצה או לא לעמוד השדרה הטלויזיוני של הזמן האחרון.
אינני חסיד גדול של תוכניות ריאליטי, מצד שני התוכניות שעוסקות בגילוי כישרונות בתחום השירה והמוזיקה, מעשירות מדי פעם את חיינו, ביוצרים ומבצעים ראויים.
למי שעוד לא יצא לשמוע את האחים גת, [לבושים כאברכים] קבלו המלצה חמה.
לטעמי, שירתם המלווה בנגינת גיטרות, הינה תענוג צרוף.
ועוד משהוא שכנראה יכול להתבצע, רק בריאליטי אצלנו.
נערה בת 17 עולה מחבר העמים, שאביה לא בקשר עם משפחתה, שרה לאחיה למחצה שיר תקווה [המסתלסל מזרחית] שכתבה מירי מסיקה והלחין שמעון בוסקילה והביצוע….חודר ללבבות ונשמע נהדר.

בואו נחזור לצילום [ כמעט כתבתי, בואו נחזור לפוקוס], מתי כדאי לצלם אופקי ומתי אנכי ?.

להערכתי מעל ל- 90% מהצילומים שלי מצולמים אופקית. תחושתית נראה לי, שהצילום האופקי "נכון" יותר לעין , מבחינת הנוחות וההתרשמות מהתמונה.
מכיוון שמרבית התמונות שלנו אינן מודפסות, אלה מוצגות במחשבי הפרטי או באתרי מחשבים , הרי שגם שם הצורה האופקית מותאמת וגדולה יותר, בגלל מגבלות הגובה והפרופורציות במסך.
עם זאת לפעמים [מי יותר ומי פחות] נצלם אנכית. השאלה היא מתי?, באם הייתם מבקשים ממני תשובה "מהמותן", מה שנקרא בשליפה, הייתי עונה מתי שזה "יושב" לי יותר.
באם תרצו קצת הרחבה , הרי שזה קורה בדרך כלל, כשהנושא הצילומי הינו אנכי במובהק, למשל צילום של מגדל גבוה, או כדוגמא נוספת, צילום של קוף על ענף, שזנבו משתלשל כלפי מטה.
צילום כזה אופקי, יחתוך במרבית המקרים את הזנב . [ זה לא כואב לקוף, אבל לנו נראה שמשהו חסר].
גם בתמונה בה הסצנה מתאפיינת בריבוי קוים אנכיים, למשל גפנים בכרם הנטועות בשורות אנכיות, או שביל בין שתי שורות עצים ביער. בצילומים כאלה ודומיהם אעדיף לצלם אנכית.
ההמלצה הפשוטה והטובה לכולם, באם אין מגבלת זמן, כדאי לצלם, גם כמה תמונות אנכיות. לפעמים, התוצאות יפתיעו לטובה.

קבלו המלצה על ספר [למעשה על שניים]
בזמנו כשנכתב הספר "גברים ממאדים ונשים מנוגה" של גון גריי,
הוא זכה להצלחה אדירה והפך לרב מכר, שמכר מיליוני עותקים ותורגם לשפות רבות.
בראיה עכשווית, ספריה של ד"ר לואן בריזנדיין "המוח הנשי" ו"המוח הגברי" עושים קצת סדר בראיה הגברית והנשית, בשלבי החיים השונים. גם באם ההתנהגות הסטריאוטיפית בספר אינה מתאימה לגמרי עבורכם, הרי שהיא מאפשרת הסתכלות פרקטית, על ההבדלים בנינו, מתוך הבנה שלעולם יהיה שוני, אבל תמיד קיימת האפשרות, להבין טוב יותר האחד את השני ולהסתייע בידע הזה, במהלך הקשרים הבין אישיים שלנו.
הערה: מחציתו של הספר "המוח הגברי", הינה ביבליוגרפיה [מראה מקום\ציטוטי מחקרים], כך שבפועל הספר הפך לספרון בן כמאה עמודים בלבד. למרות זאת, כדאי לקרוא גם אותו.

דברים בשם אומרם והפעם של אריך פרום על האהבה :
הפרדוקס הגדול של האהבה הוא, ששתי נשמות נעשות לאחת ובכל זאת, נותרות שתיים.

תערוכות צילום במוזיאון תל אביב.
במוזיאון תל אביב נערכת עד 25 ינואר 2014 תערוכתו של אמן הצילום ג'ף וול [נולד בקנדה, 1946]. בתערוכה מוצגות 30 מיצירותיו העיקריות במידות גדולות ומרשימות [ 2×3 מ' וכיו"ב], לרבות צילומי רחוב ייחודיים ועד צילומים מבוימים לפרטי פרטים.
מרבית הצילומים בצבע וחלקם בשחור לבן.

במקביל כדאי להזכיר את תערוכתו של מיכה בר עם, חתן פרס ישראל לצילום, אשר מציג
כ- 40 צילומים שצולמו ערב מלחמת יום הכיפורים.
בנוסף מוצגת תערוכת צילום, של האמן הישראלי שרון יערי, תחת הכותרת : זנק אל עצמך.
מקבץ התערוכות במקום [לרבות אלו שאינן בתחום הצילום] בהחלט מהווה המלצה לביקור.